<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן רצ"ד</h1>
<h2>דף נז.</h2>
שאלת מה אני במה שנחלקו באלו טרפות בשמוטת ירך בעוף דאסיקנא דטרפה, אי דוקא בדאיעכול ניביה כדאסיקנא [נ"ד ע"ב] בבהמה או דילמא אפילו בדלא איעכול ניביה משום דשאני עוף הואיל וחיותיה מועט, ודנת דאפילו בלא איעכול והראיה דאי דוקא בדאיעכול ניביה מאי טעמא דמאן דמכשר והא תניא [נ"ו ע"א] כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, וחזרת ודקדקת אדרבה מסופא דההיא בריתא נשמע איפכא מדקתני יתר עליהן העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח ומותיב לה מר והוא מפרק לה והארכת בזה הרבה. תשובה לא כן דעת רש"י ז"ל אלא שההיא דשמוטת ירך בעוף בדאיעכול ניביה מפרש לה. ומתוך דבריך שאתה מפרש בוקא דאטמא ושמוטת הירך תרויהו שנשמטו ממקום אחד והוא הראש העליון המחובר אל הגוף ואין דעת הכל מסכמת על זה וכמו שאכתוב בסמוך. אלא שאני בא לדקדק ולהשיב על הראיה שבאת לסמוך עליה, והוא שאמרת דאי בדאיעכול מאי טעמא דמאן דמכשר והא תניא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. ומאי קשיא דטרפות שאמרו לא כל הטרפות בכלל אלא שמונה עשר טרפיות שמנו אותן חכמים במשנת אלו טרפות [מ"ב ע"א] והיינו דקתני כל טרפות שמנו חכמים ולא קתני כל טרפות שאמרו בבהמה, ותדע לך מדרבי אבא דאמר אשכחתיה לרבי ירמיה בר אבא דיתיב ובדיק בצומת הגידין ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ולומר דאי נשמטה והויא לה כנטל ממנה כל אותו אבר אפילו הכי כשרה אם נטלו צומת הגידין לבד שבאותו אבר לא כל שכן, ולדבריך היאך עלה זה בדעת רבי אבא וכי לית ליה מה ששנינו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ורבי ירמיה נמי שהשיבו אנא מתניתא ידענא לימא ליה והא תניא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וכבר שנו בפרק המקשה [ע"ו ע"א] וכן שניטל צומת הגידין, ועוד דלא ממתני' גופה דוכן שניטל צומת הגידין השיבו אלא ממאי דמסיק עלה רב וכן בעוף, ורב גופיה למה ליה למימר עלה וכן בעוף והלא כבר שנו בהדיא בבריתא דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. אלא מכאן למדנו שלא אמרו אלא באותן שמנו באלו טרפות אבל כל השאר יש שהן בעוף ויש שאין בעוף ואפילו אותן השנויין במשנת המקשה. ועוד דאפילו למאי דסבירא ליה למר מאי קושיא מאן דמכשר בעוף מאי טעמיה דילמא סבר לה כרבי דאמרין התם בגמרא [נ"ז ע"ב] דמכשר וכענין שאמרו בריש פרק אלו טרפות [מ"ב ע"ב] ותו ליכא והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מארכובה ולמעלה טרפה סבר לה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר כשרה, והכא נמי אמר לך מאן דמכשר אנא כרבי סבירא לי דמיקל בעוף ומכשר ומשום דשאני עוף דאינו נשען כולו על ירכו אלא על כנפיו, ומעתה ראיה אין כאן. ועכשיו אני חוזר לעיקר ההלכה ואומר כבר ידעת דרש"י ז"ל מפרשה באיעכול ניביה והוא העיקר לפי דעתי, והיינו בוקא דאטמא דרב מתנא והיינו שמוטת ירך אלא רב מתנא אמרה בלשונו לשון ארמי ואלו [רב יהודה] אמרה בלשוננו לשון הקודש כדאמרה רבי חנינא משמיה דרבי. ואף על פי שלא הזכירו כאן איעכול ניביה היינו משום שסמכו על מה שאמרו בההיא דרב מתנא, ועוד דאפילו בבהמה לא הזכיר רב יהודה איפסיק ואיעכול וההיא על כרחין באיעכול היא ושמוטת ירך העוף נמי כשמוטת ירך דבהמה וכאן וכאן או בשמוטה לבד או כאן וכאן באיפסוק ואיעכול, ועיקר מחלוקתן אי טרפינן בעוף כבהמה או לא דמאן [ד]סבר דבעוף כשרה לפי שאינו צריך לישען על ירכו כל כך כמו בבהמה וכמו שכתבתי. ותדע דאי לא נימא דאפילו בלא איפסוק אלא בשנטל קצת ממקומו וניביה קיימי בכחן ובריאותן מדלא הזכירו כאן לא איעכול ולא איפסוק, ומדברי מר ניכר דדוקא בשנשמט ואיפסוק ניביה אלא דלא איעכול. ויש מרבותי ז"ל שאמרו דבוקא דאטמא הינו הראש העליון שבירך המחובר אל הגוף ובההיא כולי עלמא מודו דכשרה אלא בדאיפסוק ניביה ואיעכול, אבל שמוטת ירך היינו הראש התחתון הסמוך אל השוק וההוא מאן דטריף טריף אפילו בדלא איעכול ובדלא איפסיק בין בעוף בין בבהמה אלא כל שנשמט ממקומו כסתמא דמילתיה דרב יהודה דלא אדכרו כלל אלא שמוטת ירך, וקראוה שמוטת ירך ולא קראוה שמוטת שוק כדי שלא נטעה לפסול אפילו נשמט השוק בראש התחתון המחובר אל עצם הרגל. והראיה להם בזה מדאמר רבי אבא אשכחתיה לרבי ירמיה בר אבא דיתיב וקא בדיק בצומת הגידין ואקשי ליה ואמרי ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, אלמא מדאקשי ליה מצומת הגידין שמע מינה כי שמוטת ירך שאמרו הוא באותו עצם ששם צומת הגידין והוא עצם השוק. ואין זה נראה בעיני ומכלליה דרב יהודה אתה למד דאמר שמוטת ירך בבהמה טרפה שמוטת יד בבהמה כשרה שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא נקבה הריאה, ובודאי מאי דאסר בשמוטת גף בעוף שרי בשמוטת יד בבהמה ושמוטת גף על כרחין היינו הראש המחובר אל הגוף דהתם הוא דאיכא למיחש לנקיבת הריאה, וכיון שכן יד בבהמה דקא שרי היינו שנשמט הראש המחובר לגוף, ומה שהתיר ביד כנגדו אסר ברגל דהיינו בוקא דאטמא המחובר לגוף וכנגדו נמי הוא מאי דאסר בירך דעוף, וזה בעיני ראיה שאין עליה תשובה. ועוד שאם לא כן תקשי לן דרבי יוחנן [נ"ד ע"א] דהוה שרי בדרב מתנא ודייק מאלו טרפות דוקא אמאי לא ממעט נמי שמוטת ירך מאלו טרפות דהא נמי לנטולי דמיא, והוה ליה למימר חזא תנא (לאיתויי) [דאתיא] דרב מתנא ודרב יהודה בזה הכלל, אלא ודאי חדא נינהו דהיינו בוקא דאטמא והיינו שמוטת ירך. ומה שהקשה רבי אבא לרבי ירמיה מצומת הגידין אפילו לפי דבריהם מכל שכן קא מקשה שהרי אין צומת הגידין באותו ראש המחובר אל הירך, אלא הכי קאמר ליה למה לך למיבדק בצומת הגידין והלא אפילו נשמט כל אותו אבר כשרה ובשמוטת האבר על כרחנו ילך כל צומת הגידין, וכיון שכן אף אנו נאמר שאם ישמט בוקא דאטמא כל שכן שילך לו כל צומת הגידין. והראב"ד ז"ל פירשה בהפך ופירש שמוטת ירך הראש המחובר אל הגוף והתם בין בעוף בין בבהמה טרפה ואף על גב דלא איעכול ולא איפסוק ניביה כסתמא דכללא דרב יהודה, ובוקא דאטמא דרב מתנא היינו הראש התחתון המחובר אל השוק והתם הוא דבעיא איפסוק ואיעכול, וגם זה אינו מחוור בעיני דאי תרתי נינהו תיקשי לן אמאי לא מיעט רבי יוחנן שמוטת ירך כדמיעט בוקא דאטמא. על כן נראה לי שהעיקר כדברי רש"י ז"ל דזה וזה בראש המחובר אל הגוף, אבל בראש המחובר אל השוק לא מצינו בו איסור כלל ואפילו בנשמט ואיפסוק ניביה ואיעכול, וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב דההיא דרב מתנא ולא הביא ההיא דשמוטת ירך דרב יהודה ולומר דדא ודא אחת היא.
